<h1>עץ חיים לרבינו יעקב ב"ר יהודה חזן מלונדרץ הלכ' נדרים פ"ח</h1>
<h2>דף נט:</h2>
היה לאוסר מרחץ או בית הבד מושכרין בעיר, אם יש לאוסר בהן תפיסת יד, כגון שהניח מהן כל שהו לעצמו שלא שכרו, אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד, אסור (ונאסר) [לנאסר] להכנס לאותה מרחץ ולדרוך בגת ואם לא הניח לעצמו כלום אלא שכר הכל מותר. שאין אני קורא בזה, איש כי יקדיש ביתו [ויקרא כ"ז], אע"פ שנקרא ביתו לעניין לא תביא תועבה אל ביתך [דברים ז'], בפרק קמא דעבודה זרה [ט"ו ע"א], דשכירות אינו קונה. וכתב הר"ם מקוצי, שיש לחלק בין הקדש גמור לנדר, שהרי אמר פרק האומר משקלי [ערכין כ"א ע"א], ובתוספתא דב"מ [פ"ח הי"ג], המשכיר בית לחבירו והקדיש הדר מעלה שכר [להקדש] ובירושלמי דפרק מקום שנהגו [פסחים פ"ד ה"ט] מסיים, במה דברים אמורים בזמן שלא (הקדיש) [הקדים] לו שכרו, אבל (הקדיש) [הקדים] דר בו בחנם. והטעם, שבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ואין נקרא ביתו כשהשאילו או השכירו וכן השיב ר"ת. והא דאמר פ' אע"ג [כתובות נ"ט ע"ב], שדה שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדוש [דקדשה] משמע שאם אמר מעכשיו אינה קדושה. פריבר"א הטעם מפני שממשכן דומה למשכיר (שהקדיש) [שהקדים] לו שכרו שאינו יכול להקדישו. ואע"פ שבפ' הרבית [ב"מ ע"ג ע"ב] גבי רב מרי שמשכן לו גוי [בית] אחד, משמע שאדם יכול למכור דבר הממושכן ביד אחרים [ומסתמא הוא הדין למושכר ביד אחרים] אפילו (הקדיש) [הקדים] שכרו. אומר הרי"ם מקוצי, דהקדש שאני דכתיב ביתו.
